החלטה בתיק ע"פ 7486/05

1.        אברהם בן יחיא ז'נו (להלן: המבקש או המערער) הורשע על-פי הודאתו בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות על פי סעיפים 333 ו- 335(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין); הדחה בעדות לפי סעיף 246(א) לחוק העונשין; הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת א' הלמן) גזר עליו שנים עשר חודשי מאסר בפועל, הורה על הפעלת העונש של תשעת חודשי מאסר על תנאי בתיק אחר בחופף לעונש המאסר שהוטל עליו בתיק זה וכן מאסר על תנאי של תשעה חודשים נוספים למשך שלוש שנים. המבקש ערער לבית משפט זה על חומרת העונש. במסגרת ערעורו, הגיש המערער בקשה דחופה זו המונחת בפנינו לעיכוב ביצוע גזר דינו.

2.        המערער הורשע, על-פי הודאתו. על-פי עובדות כתב האישום בהן הורשע, הגיע המבקש ביום 18.4.2004 לבית הוריו, שם פגש באחותו מיכל ז'נו (להלן: המתלוננת) החל לצעוק עליה ולהכותה באגרופו בפניה. כתוצאה ממעשה זה של המבקש, נפלה המתלוננת ושתי שיניה העליונות זזו ממקומן עד כי לא היה מנוס אלא לעקרן. בעקבות זאת, נגרמו למתלוננת כאבים, נפיחות באפה וסחרחורת. לאחר הגשת כתב האישום כנגד המערער, הורה בית המשפט - במסגרת בקשת המשיבה לעצרו עד לתום ההליכים - על שחרורו בתנאים מגבילים. המערער הפר את תנאי השחרור - הגיע לבית הוריו, קילל את המתלוננת, צעק ואיים עליה כי אם יישלח למאסר ימרר את חייה ויקפד את חייה לאחר שחרורו. ביום 31.10.04, פנה המבקש אל המתלוננת וביקש ממנה מספר פעמים, כי תשקר בעדותה ואף ביקש ממנה, כי תחזור בה מתלונתה. כמו כן, בעת היותו משוחרר, כתב המערער מכתב - על דעת עצמו וללא הרשאה מן המתלוננת - אותו מיען לפרקליטות מחוז הצפון, ובו לכאורה מבקשת המתלוננת לסייע למערער ומצהירה כי סלחה לו.  המערער הודה בעובדות הללו והורשע על-פי הודאתו בעבירות המנויות לעיל.

3.        בגזר הדין שניתן בעניינו של המערער, בבית המשפט המחוזי בנצרת, ראה בית המשפט לפרט באריכות את הפרטים אודות מוגבלויותיו של המערער, ובכלל זה מחלת הנפש ממנה הוא סובל. בית המשפט תיאר בהחלטתו כי המערער, יליד 1958, מתגורר בגפו, ואולם "על אף מוגבלויותיו ובשל מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל, הועסק במשקם במשך שלוש השנים האחרונות". עובר לתקופה זו, כך מציין בית המשפט בהחלטתו, שירת המערער בצה"ל שירות מלא ועבד במרפדיית רכב. עוד מציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, כי המערער סובל ממחלת נפש - סכיזופרניה פרנואידית - במשך עשרים השנה האחרונות. מחלה זו, כך נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נמצאת כעת ברמיסיה. עוד צוין, כי מחוות הדעת שניתנו לאחר בדיקת הפסיכיאטר המחוזי, עלה כי הוא כשיר לעמוד לדין ולא פעל מתוך תכנים פסיכוטיים, קרי: הבחין בין טוב לרע בעת בצוע העבירות. עם זאת, מציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, נזקק המערער לטיפול תרופתי ומעקב. בית המשפט תיאר בהחלטתו, כי במהלך עשרים השנה האחרונות, במהלכן סבל המערער ממחלת הסכיזופרניה הפרנואידית, טופל במסגרת אמבולטורית אך לא הקפיד על מעקב או טיפול סדיר. למעשה, כך מציין בית המשפט בהחלטתו, "לראשונה אושפז ונבדק במסגרת ההליכים בתיק זה." בו הומלץ על "טיפול אמבולטורי בתנאי כפיה".  אשר לתסקירי המביחן שנתקבלו בעניינו של המערער קובע בית המשפט, כי כיוון שהתברר כי המערער נמנע מליטול את תרופותיו כסדרן, נמנע שרות המבחן מהמלצה טיפולית בעניינו. אשר לעברו הפלילי של המערער, בית המשפט קובע, כי כבר בשנת 1988 סבל המערער מהתפרצויות אלימות ומאז הורשע במספר לא מבוטל של עבירות אלימות, לרבות תקיפת שוטר, והיזק לרכוש במזיד (במספר הזדמנויות). בהקשר זה ראה בית המשפט לציין, כדלקמן:

"הנאשם מהווה מטרד של ממש, ואף מסכן שלום משפחתו הקרובה ושכניו. פרט לאחותו, קורבן אלימותו בעבירה הנוכחית, תקף הנאשם בעבר את אביו וגרם נזק לרכוש שכנתו (במספק הזדמנויות)"

           עוד קבע בית המשפט, כי חרף אלימותו של המערער, ולמרות העונשים שהוטלו עליו בעבר, סירב המערער במשך שנים ליטול תרופותיו, החל לנטלן אך לפני שנים מעטות, ואף זאת מבלי שהוא עושה זאת באופן עקבי ורצוף.  בית המשפט אף קבע, כי אלימותו של המערער מחריפה עם השנים ונראה כי אינו מפיק את הלקחים הנדרשים מהעונשים הננקטים כנגדו, כפי שניתן ללמוד מביצוע העבירה נשוא הערעור בשעה שתלוי ועומד כנגד המערער עונש של מאסר מותנה. בית המשפט שלל בהחלטתו את הקשר הישיר בין נטילת התרופות ובין אלימותו של המערער ואף קבע כי גם בהנחה שיש קשר בין השנים, הרי שיש למערער אחריות רבה למצב אליו הגיע.  בית המשפט סבר שהתנהלותו של המערער בתיק זה - העובדה שחרף העובדה ששוחרר בתנאים מגבילים ביצע מעשים שונים על-מנת למלט עצמו מעונשו - מעידה על "תחכום ולא רק על פרצי אלימות רגעיים", כלשון בית המשפט. בית המשפט שקל את מצבו המיוחד של הנאשם מחד, ואת טיבן של העבירות בהן הואשם מאידך וגזר עליו את העונשים המפורטים לעיל. בשולי החלטתו ביקש בית המשפט המחוזי להפנות את תשומת לב שירות בתי הסוהר למצבו הרפואי של הנאשם ולתוכנה של חוות הדעת הפסיכיאטרית מיום 13.5.04.

4.        בא-כוחו של המערער ביקש לעכב את ביצוע גזר דינו של המערער. בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע גזר הדין למשך עשרה ימים "לצורך התארגנות וכן לשם הגשת הערעור". על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי - שלא לעכב את גזר דינו של המערער מעבר ליום 7.8.2005 בשעה 08:30 - משיג המבקש בפנינו.

           המבקש טוען, כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה - היות המערער סובל ממחלה פסיכיאטרית, מצוי במסגרת המהווה תמיכה ותרומה להערכתו העצמית שתילקח ממנו עם תחילת ריצוי עונשו - שתילקח מחייבות היענות לבקשה לדחיית ביצוע גזר דינו. המערער מציין בבקשתו, כי הגם שהיה משוחרר עד כה, הקפיד להגיע לבית המשפט, לשירות המבחן ולבדיקות בבית החולים "שער-מנשה". נתונים אלו מלמדים - כך לטענת המבקש - שאין בדעתו להימלט מן הדין. עוד מציין המבקש, כי חוות הדעת שהוגשו לבית המשפט מטעם שירות המבחן והפסיכיאטר המחוזי מלמדות כי הדרך הטיפולית היחידה לטיפול במבקש הנה על-ידי הטלת צו אשר יחייבו לקבל טיפול מרפאתי רפואי כפוי. ברוח זו כותב המערער בבקשתו:

"המבקש מוכן כי צו הפיקוח שינתן ובמסגרתו יהיה נתון בפיקוח שירות המבחן לקיום תנאי הצו, יחייבוהו לקבל הטיפול האמבולטורי בכפייה, המבקש מבין כי הדבר מעניינו וניתן על-מנת לסייע בייצוב מצבו הנפשי". 

           הדבר אפשרי, לדעתו, מכוח פקודת המבחן. הוא מדגיש כי בית-המשפט הוא שביקש משירות המבחן לבדוק דרכי טיפול למבקש. היה מקום, לדעתו, לאמץ את הדרך המוצעת.

           המבקש מדגיש בטיעוניו, כי האינטרס הציבורי לא ייפגע באם יעוכב ביצוע גזר הדין ואולם, הפגיעה במערער תהא בלתי הפיכה "אשר מצבו הנפשי ממילא קשה ומלווה בחרדות וחששות מפני ההליך הפלילי שננקט נגדו". אין לדעתו סכנה הנראית לעין אם ישוחרר המבקש על-פי אותם תנאים שבהם שוחרר במהלך משפטו. כעת, כשתלוי ועומד נגדו עונש של מאסר מותנה הוא מבין היטב שאל לו למעוד. המבקש הפנים את ההליכים, כך הוא מציין, ועובדה היא שמערכת יחסיו עם המתלוננת תקינים. המערער מבקש גם להדגיש כי זה לו מאסרו הראשון, וכי העבירה האחרונה בוצעה לפני שנים, ואת העובדה שהערעור עשוי להתמשך לאורך זמן.

5.      המשיבה, בתגובתה, הסבירה שאין בהגשת הערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצוע עונש המאסר. בפרט, גורסת המשיבה, כי השיקול המרכזי שלא לעכב את גזר הדין הנה מסוכנותו הניכרת - כך לטענתה - של המערער "חולה נפש (כעשרים שנה), המבחין בין טוב לרע, שאינו נרתע לפגוע ולשוב ולפגוע באנשים הקרובים לו, אלימותו מסלימה והולכת והוא מאיים בפגיעה בנפש".  המשיבה מדגישה בתשובתה, כי על-פי חוות דעתם של הפסיכיאטרים שבדקו את המבקש הוא אינו זקוק לטיפול תרופתי במסגרת של אשפוז. למעשה, כך טוענת המשיבה, "אין לעת הזו אופציה אפקטיבית כדי להגן על הקרובים לו אלא בדרך שנקבעה בגזר הדין." המשיבה סבורה, כי במכלול נסיבות העניין המיוחדות אין בסיס עובדתי המצדיק להמשיך וליטול סיכונים מיותרים. המשיבה מדגישה כי הוא המשיך לאיים על המתלוננת גם כששוחרר בתנאים. בעבר הוא כבר איים שירצח אותה אם ישוחרר. המשיבה מדגישה כי המבקש ידוע כאדם אלים ביותר ולפיכך אין לקחת סיכון ולהותירו מחוץ לכלא.

           במסגרת כך מדגישה המשיבה - ניתנו לו הזדמנויות רבות לתקן דרכיו והוא לא ניצל אותן. נהפוך הוא, כך היא מדגישה - הוא חזר לסורו.

           מבחינת סיכויי הערעור, מדגישה המשיבה, כי אין אופציה על-פיה לא ייאסר המבקש. האופציה שלא ייגזר עליו מאסר בתיק זה ושהמאסר המותנה יוארך אינה אופציה ממשית בנסיבות המקרה.

           בית-המשפט המחוזי היה ער לאישיותו של המבקש טרם שגזר את דינו, כך טוענת המשיבה, ולפיכך סיכויי הערעור דלים.

6.        דין הבקשה להידחות, וזאת מן הנימוקים שתוארו על-ידי נציג המדינה.

           הנימוק הוא בעיקרו נימוק כפול. ראשית, אין להתעלם מן המסוכנות הנובעת מהתנהגותו של המבקש. מסוכנות זו נלמדת מתוך התנהגותו בעבר, מתוך מעשים שעשה ומתוך דברים שהשמיע. כך התרשמו הערכאות המבררות ולא מצאתי עילה להסתייג מן ההתרשמות הזו.

           שנית, בהתחשב בעברו של המבקש, בעונש התלוי ועומד נגדו ובנסיבות העבירה בה הורשע היום, מתמעט החשש כי המבקש ירצה עונש חמור יותר מזה שייוחד לו אם יתקבל ערעורו. בהצטרפם של שני אלה יחד, די כדי להביא לדחיית הבקשה. עם זאת, ראוי כי שלטונות בית-הסוהר יביאו בחשבון את מצבו הבריאותי של המבקש ויעשו את כל הנדרש כדי להעניק לו טיפול מיידי למשך כל תקופת שהותו במאסר. ניתן לקוות גם, כי שמיעת הערעור תתחיל במועד מוקדם, ככל האפשר, בהתחשב, בין השאר, בעובדה שהמבקש מתחיל בריצוי עונש המאסר.

           אשר-על-כן, נדחית הבקשה.

           המבקש יתייצב לריצוי המאסר שנגזר עליו מחר, ה-9.8.05 עד לשעה 10:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בנצרת.